הביו-פוליטיקה של ההתאהבות בילדך 

מקובל היה לחשוב שאהבתה של אם לילדיה הביולוגיים היא טבעית ואינה תלויה בדבר. במחקר שעליו מתבסס המאמר הנוכחי , הפריכה פרופ' מאירה וייס את מה שהתקבל עד אז כאקסיומה. לטענתה, כל אם צריכה לקבל החלטה האם היא "מאמצת" את ילדה הביולוגי או לא. אם הילד עונה על הדרישות שהוצבו בפניו על ידי אימו, היא "תאמץ" אותו ותקלוט אותו לטריטוריה המשפחתית.

המאמר מבוסס על מחקר דוקטוראט (1986), שנערך בשיטות מחקר אנתרופולוגיות. פירוט שלו ניתן למצוא בכמה מספריה של וייס (1991; 1994; 2002). ** חוקרים רבים הניחו כי אחרי הלידה עוברים האם והילוד תהליך של התאהבות הדדית. הנחות יסוד אלו לא אותגרו והתקבלו כתובנה אוניברסלית שאין בלתה. מכאן נולד המושג "אינסטינקט אימהי" שעבר הבניה חברתית מאסיבית במשך השנים, הבניה שקיבעה את מעמדן של נשים והשרישה את התפיסה הנורמטיבית לפיה אך טבעי שהן, ולא הגברים, יופקדו על הטיפול בילדים.

במאמר זה מביאה החוקרת חלק מממצאי המחקר האתנוגראפי שביצעה. לפי וייס, אימהות לילדים שנולדו עם פגם חיצוני נטו לנטוש את ילדיהן בבית החולים או לבודד ולהפלות אותם בתוך כותלי הבית. יותר מ-68% מהילודים בעלי פגמים חיצוניים, ננטשו עוד בבית החולים, בהשוואה ל-7% מהילודים עם פגמים פנימיים. לטענתה, אילו הקשר בין אם לילדיה היה "טבעי" ומותנה ב"אינסטינקט אימהי", לא היינו אמורים לקבל את הממצא הזה או ממצאים נוספים המעידים על דחיית ילדים על ידי הוריהם.

ברור אם כן שאהבת אם לילדיה אינה "טבעית" וכל אם צריכה לקבל החלטה האם היא "מאמצת" את ילדה הביולוגי או לא. אם הילד עובר את הבדיקה החיצונית ועונה על הדרישות שהוצבו בפניו, אימו "תאמץ" אותו ותקלוט אותו לטריטוריה המשפחתית. ארבעה תיאורי מקרה: מקרה המבחן הראשון אותו מציגה פרופ' וייס במאמרה הוא של בני הזוג משולם שבנם נולד עם מום חיצוני בולט בעמוד השדרה (ספינה ביפידה).

לפני ראיית הפגם האם היתה מלאה התלהבות מילדה שנולד זה עתה. התמונה השתנתה באופן קרדינאלי מייד לאחר שראתה את הפגם. היא נרתעה מהילד כאילו קיבלה מכת חשמל ואמרה : "הוציאו אותו מכאן, קחו אותו! איזה דבר מכוער". מאוחר יותר היא תיארה את בנה כ"מפלצת עם זנב" ובסופו של דבר נטשה אותו בבית החולים.

המקרה השני מחדד את חשיבותו של המראה החיצוני במערך השיקולים של ההורים. גם גבי נולד עם ספינה ביפידה—פגם דומה (אם כי פחות חמור) למקרה הקודם. בתחילה סירבו ההורים לקבל את בנם, למרות שהרופא הבטיח להם שהוא יישאר בחיים. רק לאחר שעבר ניתוח להסרת המום שינו ההורים את דעתם, והחליטו "לאמצו ".

במקרה זה הניתוח שימש כמעין טקס חניכה. המקרה השלישי הוא דוגמה ליחס הקשה המוענק לפעוטים בעלי פגם חיצוני גם כשמובאים לבית ההורים. פזית, בתם השלישית של בני 30 ממוצא מרוקאי, נולדה עם א-סימטריה בולטת של איברי הפנים + בעיות בריאות. התפתחותה הקוגניטיבית היתה נורמלית. הוריה של פזית נטשו אותה בבית החולים, אך מעורבותם הפעילה של רשויות החוק הביאה בסופו של דבר להבאתה הביתה. יחד עם זאת, הכנסת פזית לבית הוריה לא הביאה לסיום הפגיעה בה.

פזית שוכנה במסדרון חשוך שנורת החשמל הוסרה ממנו על ידי האב; הנורה חוברה מחדש כשפזית אושפזה לקבלת טיפול רפואי. כיבוי האור בחלל בו שהתה היה בבחינת אקט סימבולי שסימן את הניתוק בינה לבין בני המשפחה האחרים. פזית נפטרה כעבור כמה חודשים. המקרה האחרון מתאר את היתאם, ממוצא ערבי, שלא התירה לבצע ניתוח מציל חיים בבתה מיד לאחר הלידה, כשהאם מבינה היטב את ההשלכות של החלטתה.

כשהיתאם ראתה את הילדה הפגועה היא השוותה אותה ל"שטן", ואז ביקשה מהרופאים לא לטפל בה, לעזוב אותה לנפשה, כי הכל "בידי האל". החלטתה של היתאם נתמכה על ידי בעלה. כמה שעות לאחר שההחלטה נתקבלה – הלכה הילדה לעולמה. מעניין שהורים לא ביולוגיים התייחסו לעיתים קרובות בחמימות רבה יותר לילדים בעלי פגמים חיצוניים, בהשוואה להוריהם הביולוגיים.

לסיכום, ארבעת מקרי המבחן שהוצגו כאן בתמציתיות רבה מצביעים על כך שהורים נוטים "לאמץ" את ילדיהם הביולוגיים במידה והם ומראם החיצוני עונה על דרישות הוריהם. במקרה של מום חיצוני, תיקון קוסמטי להסרת המום עשוי להביא לשינוי מערך השיקולים ול"אימוץ מחדש" של הילד.